"החיסרון היחידי שלך הוא שיש לך ילדים קטנים" המשפט שאמר מנכ"ל לסמנכ"לית משאבי אנוש שעובדת בארגון כבר כמה שנים טובות. כשסיפרה לי הרגשתי מיד תחושת כיווץ גדולה ולא פלא שזה הוציא לה את האוויר (הצפוף גם ככה בימים כאלה) מהמפרשים.
המשפט הזה הדהים אותי לא רק בגלל הקלילות שבו נאמר, אלא גם בגלל ההשלכות הרחבות שלו. משפט כזה שנזרק לאוויר מהדהד עוד יותר בימים האלה של מלחמה, אובדן דאגה וחוסר ודאות.
כשהגבולות בין החיים האישיים למקצועיים נראים כל כך דקים ורגישים, עולות שאלות עמוקות שחייבים להתייחס אליהן לגבי האופן שבו מנהלים מתייחסים ומתבטאים לאנשים בצוותים שלהם.
הסמנכ"לית עם הנאמנות והמסירות העמוקה שלה לארגון , לא רק מקדישה את זמנה ומרצה להובלת המחלקה שלה ותומכת בצמיחת הארגון – אלא גם בו זמנית בכובע השני היא אמא שבימים אלה נמצאת תחת לחץ נפשי ודאגה לבן הגדול שלוחם בעזה.
בעיניים שלי היא דוגמא חיה לאיזון האפשרי והמתבקש בין מקצועיות לבין המחויבות האישית לעבודה ולמשפחה. היא מוכיחה שאפשר להיות נוכחת, מעורבת ומצליחה, גם כאשר החיים האישיים מאתגרים מתמיד. משפט שלכאורה הייתה בכוונתו המקורית להיות סוג של מחמאה או נאמר בחצי צחוק , יצא עקום ומוריד.
יותר מתמיד זה הזמן לזכור שכולנו בני אדם וחיים היום במציאות סופר מורכבת.
הדרישה לראות את האדם מאחורי התפקיד ולהכיר במציאות האישית של כל עובד ולפעול ברגישות היא ממש צורך.
חשוב לעצור לרגע ולשקול מחדש את הדרך שבה אנו מתייחסים לאנשים עמם אנו עובדים.
בואו נהפוך את האנושיות שלנו לנכס ונזכור שכל אחד מאתנו, בכל תפקיד שהוא נושא עמו יש סיפור אישי ייחודי וכנראה שרובנו לא גיבורי על.
הכרה בהישגים, התייחסות וגילוי אמפטיה יכולה לתת בוסט של מוטיבציה לכל עובד לממש את מלוא הפוטנציאל ובסוף לחזק את הארגון כולו.
